וזכור בוראך (מכאן ועד סוף הפרשה היא מפי' האלשיך בשינוי לשון קצת). כלומר ואף אם לא עשית כן בימי ילדותך וחטאת בילדותך. עכ"פ זכור את בוראך לשוב אליו בימי בחרותך עד אשר לא יבא ימי הרעה. קודם שיבאו היסורין עליך. שאמרו חז"ל לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר:
והגיעו השנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ והיינו בימי הזקנה. אמר גם אם כשלת בעוניך בבחרותיך וראה לתקן העיוות בזקנותיך ולשוב בתשובה. ואל תאמר מה תועלת בתשובה זו אשר כבר אין ברירה וחפץ ורצון ומ"מ עשה אתה שלך ושוב:
עד אשר לא תחשך השמש. היינו ימי המיתה. והמשיל לזה שכמו שהשמש הוא אור גדול ובנסוע השמש נשאר עדיין אור גדול מהשמש. ולמטה מזה והוא הירח. ולמטה מזה הוא הכוכבים. כמו כן יש באדם. כי הנשמה מתפרדת מעט מעט כל יום קודם מיתה. מקודם תפרד הנשמה. ואח"כ הרוח. ואח"כ הנפש מתחיל להתפטש מהגוף. וממשיל הנשמה לשמש. והנפש להירח. והאברים לכוכבים:
ושבו העבים אחר הגשם. אחר נפלו למטה יתחילו הליחות השרשיות שבו להתייבש. כמו העבים אחר הרקת הגשם שנשארו ריקנין ויבישים כמו כן יתייבש הלחות השרשיות אחר שיצא מהן כל לחותן:
ביום שיזועו שומרי הבית. היינו כל האברים ירתחו ואח"כ יתעוותו:
ובטלו הטוחנות שא"א שוב לאכול:
וחשכו הרואות. עיניו טחו מראות:
וסגרו דלתים. היינו השפתים מלנוע בדיבור:
בשפל קול הטחנה. כי מחמת שהאברים הפנימים א"י לטחון בא הגסיסה. ואז א"א לך להתוודות:
ויקום לקול הציפור. אף שקודם מותו מתחזק קצת לקום. זהו לקול הציפור המכריז בעת יציאת נשמה:
וישחו כל בנות שיר. היינו שהן מוצאת הפה שהן בנות השיר. הדיבור אין בהם עוד. וא"א אז להתוודות עוד:
גם מגבוה ייראו. או נופל עליו הפחד ויראה מאימת הדין הגבוה ומהומה הוא לביתו:
וחתחתים בדרך. שרואה שמה משחיתי' שברא בעוונותיו העומדים לנגדו בדרך:
וינאץ השקד. ויתחיל להנץ הפורענית הנקרא שקד (וכמ"ש ירמיה א' מקל שקד אנכי רואה):
ויסתבל החגב. חגב הוא כח הטומאה. ויסתבל הוא מלשון משא וסבל שיהיה כח הטומאה כמשא כבד על הנפש ולא יניחו לעלות למעלה:
ותפר האביונה. שמפר תאוותו שמתאוה לעלות למעלה והוא כענין שנאמר (שמואל א' כ"ה) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע:
כי הלך אדם אל בית עולמו. וסבבו בשוק הסופדים. בהיות כן ראוי הוא שכאשר הולך אדם אחד לבית עולמו והוא לקברות יובל. שילכו ויסבבו הסופדים בשוק אצל החיים אשר המה חיים עודנה לעוררם מתרדמתם לשוב אל ה' בחזקה ולומר להם שגם עליכם תעבור כוס זה ומקרה א' לכולם וישובו מהר:
עד אשר לא ירתק חבל הכסף. היות כי יש ג' תאוות באדם. אהבת ממון לקבוץ כעפר בצר. ב' חמדת מאכל ומשתה. ג' חמדת נשים. וריתוק חוט המשולש. הוא מלשון הכתוב (יחזקאל ז) עשה הריתוק והוא מעשה עבות של חוט המשולש. וכסף הוא מל' תאוה כמו נכסוף נכספת. וז"ש שהסופדי' יאמרו להחיים שובו מהרעה שלא יעשו הג' חמדות שבאדם. וחוט המשולש שלא במהרה ינתק ויזכרו ביום המיתה כי אז יתרוצץ גולת הזהב כי אז תתרוצץ ותתפוצץ הזהב. כי יעשה לו כנפים להממון. וזה אמר נגד חמד' הממון ונגד חמדת אכילה ושתי'. אמר ותשבר כד על מבוע. כמאמרם ז"ל שאחר ג' ימים נבקע כריסו ונשפך פרשו ע"פ. ויאמר לו טול מה שנתת בי. וזהו ותשבר כד על המבוע. כד היינו הכרס. על המבוע. הוא הפה שהוא מבוע הגוף. ונגד הזימה שהיא הממהרת המיתה. אמר ונרוץ והוא ריצה שמחמת הזימה. ימהר הגלגל אל הבור ע"כ שובו מהר. ואז אף שישוב העפר הוא הגוף אל הארץ אשר ממנה לוקח. מ"מ הרוח תשוב אל אלקים לכן חוסה נא על הנפש:
הבל הבלים. סיים ספרו ואמר שדי בזה לההביל ההבלים:
אמר הקהלת הכל הבל. בתוספת ה' הקהלת שהקהלת מורה שהוא מאמר השכינה שבא להסכים ע"כ ההבלים שההביל שלמה שהוא אמת שכולו הבל. לזאת אמר הקהלת שהיא השכינה שאמרה הכל הבל כל הבלים שההבילו שלמה הן אמת:
ויותר שהי' קהלת חכם. זהו הכל מאמר השכינה להעיד שהן דברי שכל ודעת ולימוד דרכים ומדות טובות להעם. ואיזן וחיקר ותיקן. איזן הוא מה שקיבל באזניו מרבו וחיקר הוא מה שחקר דבר מתוך דבר. ומחמת כן תיקן משלים הרבה:
ביקש קהלת כי אמרו חז"ל דליכא מידי בנבואה דלא רמיזה באורייתא. ולזה אמר שבקש קהלת למצוא חפץ כל חפצו היה רק לומר דברים שרמוזין באורייתא שהם אמרי יושר ואמרי אמת:
דברי חכמים כדרבונות. כי אף שדברי חכמים כדרבונות שמיישרין האדם לעבודת השם יתברך כדרבן המיישר פרה לעבודתה מ"מ אפשר לזוז מהן מעט לכאן או לכאן. משא"כ נגד דברי שלמה אמר וכמסמרות נטועים שא"א לזוזן כלל אפי' זיז כל שהוא:
בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד. אותן הדברים שאמרן בעלי אסופות שאספו דברים מהדברים שניתנו מרועה א' שהוא תורת משה שהן כמסמרות נטועים שא"א לזוז מהן כלל:
ויתר מהמה בני הזהר ויותר ממה שנזכר בס' הזה בני הזהר כל דבר אשר יש לחשוב שעי"ז יעברוך על דעת קונך לסור מדרך התורה והמצות ח"ו. הזהר מאוד כי לפרוט הכל א"א:
כי עשות ספרים אין קץ. היינו עשות ספרים לפרט ולבאר אין קץ:
ולהג הרבה. וגם לדבר הרבה הוא יגיעת בשר לכן אקצר ואומר:
סוף דבר הכל נשמע. אחר ששמעת את כל הכתוב בס' הזה. השורש הוא את אלקים ירא. שלא לעשות מה שציוותה התור' שלא לעשות:
כי זה כל האדם. כי הרמ"ח אברים שבאדם הוא כנגד כל הרמ"ח מצות עשה. ושס"ה גידין הוא כנגד מצות ל"ת וכאשר מקלקל אחת. מקלקל כל גופו כמו אם יתקלקל אבר או גיד אחד שמזיק לכל גופו. ע"כ הכלל הוא הזהר במה שהזהירה התורה עליו:
כי את כל מעשה. לא המעשה לבד. יבא אלקים במשפט. וגם על כל נעלם. דהיינו המחשבה אם הוא טוב או הוא רע. ולזה חזר ושנה:
סוף דבר את אלקים ירא. אחד נגד המחשבה:
ואת מצותיו. נגד המעשה. כלומר הוי זהיר במעשה ובמחשבה. יהי רצון שייחד מעשינו ומחשבותינו לעבודתו יתברך עד כי יבא משיח צדקינו במהרה בימינו. אמן:
תושלבע
